כתוב ביוסף (בראשית לט,יא) "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו". וכתב רש"י, "לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו'". ולפי המ"ד מלאכתו ממש, איזה סוג עבודה היה בא יוסף לעשות? אמרו חז"ל (ב"ר פז,ז) "לחשב חשבונות של רבו". וכן איתא בתרגום, "למבדק בכתבי חשבניה". ויש לשאול, מדוע אמרו שבא לעשות מלאכה זו דוקא ולא אחרת?

ונראה אולי, ששני הפירושים משתלבים יחד בעיקרן, כי לפי המ"ד לעשות צרכיו עמה, במה עצר את עצמו מלעשות, וכמו ששאלה מטרונה את רבי יוסי, אמרה לו, אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חמאו והיה עושה הדבר הזה (ב"ר פז,ו)? אלא אמרו (סוטה לו:) "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות? דכתיב: ״ורעה זונות יאבד הון״. מיד — ותשב באיתן קשתו".

נמצא שיוסף ניצול מן החטא על ידי ש"חישב חשבונות" וזו מלאכתו תמיד- לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. לחשב חשבונות של רבו היא דוגמא מעשית למה שהיה עושה בפנים נפשו. כי כבר היתה אשת פוטיפר מפתהו בדברים כמה זמן (לפי אבן עזרא- שנה), והיה צריך לחשב מיני חשבונות לינצל מן החטא. וזו מלאכתו היומיומית גם אצל רבו פוטיפר וגם אצל רבו הקב"ה.

ועוד נקודה: לפי הדעה שבא לעשות צרכיו עמה הפשט שאחרי כל הזמן וכל הפיתויים וכל האי-ברירות אודות מצבו ומשפחתו ואם אי-פעם יחזור אל אביו, והאם שום דבר משנה כבר- יוסף כבר היה מוכן לעזוב את איתנו ואת גבורתו ולחטוא עם אשת רבו. אבל עדיין לא איבד את הכל; עד הרגע האחרון היה מוכן לחזור אל אביו ואל אחיו. וזוהי גבורה שקשה לעמוד עליה,ודומה לי למה שכתב הספורנו אצל תמר מיד לפני הסיפור הזה בפרשה- כשהיו מביאים אותה להשרף בגלל שחשבו אותה לזונה. כתוב "היא מוצאת והיא שלחה אל־חמיה לאמר לאיש אשר־אלה לו אנכי הרה". וכתב הספורנו "שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי".

הרבה פעמים האדם מרגיש כאילו הוא כבר איבד את חייו או את ההזדמנות למשהו והוא לא חושב שיש לו סיכוי. אנשים שהולכים ליהרג ע"פ חוקי המדינה רוב הזמן אינם רבים עם השומרים אלא הולכים "מעדנות" כמי שכבר סר ממנו מר המות, והם כבר כגברא קטילא בעיניהם. כבר קבלו את האמת הבלתי נמנעת שאין מנוס ממנו- שהם ימותו היום והכל אבוד. אבל תמר היתה לה תקוה והתגברות להשתדל בעבור עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף, כי היה לבה כלב הארי. עיקר ענין 'לב הארי' אינו כשהוא לוחם עם כלב, אלא כשהוא לוחם עם אריות הגדולים ממנו ונראה שאין לו סיכוי, ועדיין אין לבו נופל אלא עוד משתדל בעבור עצמו עד הסוף. זו גבורה.* וכן יוסף; כשהיה לוחם עם דוב (אשת פוטיפר) לא נפל לבו מהשתדל בעבור הטוב ובעבור עצמו.

*
 איזהו גיבור, הכובש את יצרו. ויש לחשוב שהיצר הכי ערמומי בתוך האדם הוא היצר לאבד תקוה. כי מי שאין לו תקוה יכול לחשוב כי אינו עוד חייב להשתדל בעולמו ובעבור עצמו. אבידת התקוה נותן לו 'מעבר', כי האדם חושב שאין עוד כלום שיכול להשיג. ומדוע לו להשתדל כלל, ולא לישון במטתו עד שיבואו ויקחו לו ממנו את נפשו. והגיבור הוא זה שרואה שמצבו קשה ואינו יודע אם יוכל לינצל ממרת נפשו אם לא, אבל הוא עוד משתדל עבור עצמו ובעבור הטוב. כי לבו גבור כלב הארי.